בכל מקום בעולם בו עסקו בני אדם בייצור נייר ועיסת נייר, השתמשו בסיבים ובדבקים המקומיים שהיו בסביבתם. למשל, במצרים העתיקה הכינו נייר מסיבי גומא, וביפן מעצי תות וסיבי אורז. עמילנים טבעיים על בסיס אורז, חיטה, קאסווהת והיביסקוס שימשו כדבקים, ולהם הוסיפו מלחים ולפעמים רעלים שונים על מנת לדחות את החרקים.
בתקופת האימפריה הבריטית, הגיעו האירופאים למזרח ולמדו את סודות ייצור עיסת הנייר מהאומנים בפאקיסטן והודו, יפן, ואינדונזיה, והביאו את הידע הזה לאירופה. בתקופה הויקטוריאנית קמו מפעלים לייצור מוצרים מעיסת נייר.
בתוך תבניות ייצרו קישוטים לתקרה, לקירות הבתים, ולכרכרות, וגם יצרו רהיטים קלים, מחיצות דקורטיביות, מגשים, ומיכלים מקושטים. במפעלים ייבשו את המוצרים בתנורים על מנת לעמוד בדרישה.
כאשר למדו האירופאים לצקת מתכת ולעבד אותה בייצור המוני, נעלמה עיסת הנייר מפסי הייצור התעשייתי. את מקומה תפסה המתכת, ומאוחר יותר הפלסטיק.
לשמחתנו האמנים – במיוחד האמנים העממיים – לא זנחו את עיסת הנייר בדרום אמריקה, מקסיקו, יפן, הודו, אינדונזיה, תאילנד, ובמרכז אירופה – צ׳כיה ,יוגוסלביה, ותורכיה. האמנים המשיכו ליצור בובות ומסיכות, פסלים טקסיים ודתיים, בובות קרנבל, ותפאורות להצגות ופסטיבלים.
בכל מקום השתמשו האמנים בסיבים ובדבקים שהסביבה הציעה להם. נייר ודבק ארז ביפן, סמרטוטי כותנה מבושלים בהודו, ובאירופה ובברזיל הפיקו דבק מקאסאווה – מתנת הג'ונגל.
לנו בישראל וברוב המדינות המפותחות, יש הררי סיבים שמחכים לנו לעשות בהם שימוש. פסולת נייר, קרטון ממשרדים, ואריזות מחכים לידיים יצירתיות שיהפכו אותם לזהב.
ערימות של שקיות פלסטיק ומיכלים מחכים להפוך לפסלים – דרך נפלאה לחסל פסולת שלא תתכלה ב400 השנים הבאות, במקרה הטוב. אלה הם הסיבים הזמינים שלנו, ובהם נשתמש להכין את עיסת הנייר שלנו.
אפשר תמיד להוסיף חומרים ולהתנסות בדבקים שונים. מתכונים רבים לעיסות נייר נמצאים באינטרנט וכל יוצר ומורה ימצאו את התרכובת החביבה עליהם. אנחנו אחראים על בריאותנו ועל הסביבה שלנו, ולכן נשאף תמיד למחזר כמה שיותר ולהשתמש בדבקים ובצבעים בטוחים ולא רעילים.
עיסת הנייר היא אמנות "ירוקה" ממדרגה ראשונה – בואו נשמור עליה ככזאת כדי שנוכל להמשיך ולפתח אותה לכיוונים חדשים באמנות, בעיצוב הבית, ובריהוט, לטובת כולם ולטובת העולם.